גני סיפור

 

 

האמנים ורדה גבעולי ואילן גלבר עיצבו קבוצה של פסלי אבן בהשראת הסיפור "הארנב ממושי" מאת סופרת הילדים שלומית כהן-אסיף. פסלי הארנב, הקיפוד, והאחרים ממוקמים בגן ברחוב העבודה 12 בחולון.
 
סופרת הילדים שלומית כהן-אסיף, מהבולטות בתחומה בישראל, נולדה בשנת 1949 וגדלה בחולון. היא למדה בבית הספר היסודי ע"ש יהושע חנקין (כיום "קמפוס חנקין") ובתיכון חדש (כיום בית הספר התיכון השש שנתי ע"ש פנחס אילון).

שלומית החלה לכתוב סיפורים כבר בהיותה חיילת צעירה. את שירה הראשון פרסמה בשנת 1972. בצה"ל שירתה כקצינת חינוך, ולאחר שחרורה למדה באוניברסיטת תל־אביב. במהלך השנים פרסמה למעלה מארבעים ספרי ילדים, אגדות ושירה, ובהם: "הצימוקים הם ענבים עצובים", "מחשבות שאינן רוצות לישון" (1979), "נשיקה בכיס", "חומפס", "הארנב ממושי" (1988) ועוד. יצירותיה מופיעות בספרי הלימוד והאנתולוגיה בארץ ובעולם.

 שלומית כהן-אסיף זכתה בפרסים רבים על כתיבתה, בשנת 1995 זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים. בשנת 2004 נבחרה ליקירת העיר חולון. 
הספר "הארנב ממושי" של הסופרת שלומית כהן-אסיף מספר על חברות אמיתית. הארנב יוצא בפעם הראשונה בחייו לטייל לבדו ביער ובידו שלושה בלונים אדומים, שיהיה לו יום שמח. 
 
 "טִיֵּל הָאַרְנָב בַּיַּעַר וּפִזֵּם:
הֵידָד לִי! הֵידָד!
בָּלוֹנִים לִי בַּיָּד.
אִם אֶמְצָא חָבֵר
לֹא אֲטַיֵּל לְבַד.
 
מָמוּשִׁי הָאַרְנָב הָלַךְ וְהָלַךְ לְאָן שֶׁהָרַגְלַיִם הָלְכוּ וְהִגִּיעַ לְגִבְעַת חוֹל, שָׁם פָּגַשׁ קִפּוֹד. 'אַרְנָב, אַרְנָב, אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצֶה לְחַבֵּק בָּלוֹן. אַף פַּעַם לֹא חִבַּקְתִּי בָּלוֹן,' אָמַר הַקִּפּוֹד, 'אִם תִּתֵּן לִי בָּלוֹן, אֶהְיֶה חָבֵר שֶׁלְּךָ.' 
נָתַן מָמוּשִׁי בָּלוֹן לַקִּפּוֹד, חִבֵּק הַקִּפּוֹד אֶת הַבָּלוֹן, וְהַבָּלוֹן... הִתְפּוֹצֵץ.
'הַבָּלוֹן הַזֶּה מְפֻצָּץ וַאֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלְּךָ,' אָמַר הַקִּפּוֹד וְהִפְנָה אֶת גַּבּוֹ." 
 
שלוש דמויות בזו אחר זו פוגש הארנב. כל אחת חומדת את הבלון, וכאשר הבלון מתפוצץ – גם החברות מתפוצצת... האם הדבר מעיד גם על חיינו? האם חווינו חברויות מהסוג הזה?
 
הספר "הארנב ממושי" יצא לאור לפני 18 שנה, ומאז הופיע בעשרים מהדורות. הופק כהצגת תאטרון וכמופע בובות והופיע במספר סרטי אנימציה. את הסיפור מספרת שלומית כהן-אסיף בקולה, בקלטת שהפיקה ביחד עם הסיפור "מסיבה בגן העכברים". אכן, ממושי הארנב יצא לחפש בסך הכול חבר אחד, אך הוא מצא עשרות ומאות אלפי חברים – קוראים צעירים בכל רחבי העולם. 
 
שלומית, המתגוררת גם כיום בחולון, מרוצה מאוד ואסירת תודה. "נדמה לי שגם הארנב מרוצה. ממושי שהיה רק שלי, הפך לארנב של כולם. כל סיפור רוצה שייגעו בו, שירקדו אותו, שישחקו אותו. סיפור אינו רוצה להישאר רק סיפור. הוא רוצה להיות של כולם." 
 
בגן הסיפור, הנמצא כאמור ברחוב העבודה, הפך הארנב לסדרת פסלים עשויים אבן, שיש וברונזה, מוקפים דשא ירוק, ערוגות ירק, עמודי תאורה וספסלי ישיבה. 

הפסלים של ממושי וחבריו נולדו בסטודיו של שני פַּסלים: ורדה גבעולי ואילן גלבר. "לא איירנו את הסיפור," מספרת ורדה, "הסיפור והדמויות היו השראה לשפת הפיסול שלנו ולחומרים שבהם אנחנו אוהבים לעבוד. הילדים יכולים ללטף את הפסל, לשבת ולרכוב עליו, וגם למשוך באוזניו." גובהו של ממושי הארנב (גובה העיניים) נקבע על פי קומתה של נכדתה של ורדה. 
 
שלומית כהן-אסיף סיפרה, כי את ממושי והקיפוד פגשה לראשונה בסטודיו של ורדה ואילן ביום גשם שוטף. היא הביטה בארנב ולא ידעה אם הוא שמח להתרחץ בגשם או שעוד רגע יצטנן ויתחיל להשתעל. ורדה ואילן הרגיעו אותה; או אז ידעה כי הדמיון שלהם ושלה נפגש... עוד הרגישה שלומית, כי לא מדובר בארנב שלה, אלא בארנב של כולנו. "מדובר בארנב של הילדים ושל כל מי שאוהב אותו." 
במשך השנים מקבל ממושי אלפי מכתבים מילדים שרוצים להיפגש עמו. עתה פגישה כזאת בהחלט אפשרית. הגן הציבורי אינו סגור אף פעם, והארנב עם הצב, הקיפוד, הלטאה והפרפר מחכים שתבואו, תטפסו, תלטפו ותמשכו לו, לממושי, באוזניים הגדולות שלו. "אני," סיפרה שלומית, "משכתי לו באוזן בעדינות וראיתי שהוא מחייך. חייכתי אתו ולחשתי לו בתוך האוזן השמאלית: ממושי, נולדת בחולון, כתבתי את הסיפור שלך בחולון. עכשיו אתה מפוסל בחולון, עיר שקוראים לה – 'עיר הילדים'. כי בעיר הזאת, לא רק המשוררים והפסלים חולמים, אלא גם האנשים שעומדים בראשה יודעים לחלום ולהפוך חלומות לגנים."