גני סיפור

 

 האמן בוקי שוורץ עיצב קבוצה של פסלי ברזל גדולי ממדים בהשראת הספר "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין. פסלים אלה ממוקמים בגן הציבורי ברחוב הופיין פינת רחוב ויצמן. סדרת פסלי הברזל, שמונה במספר, המדמים עצים, הורכבה מצינורות ברזל ענקיים, צבועים אדום. בקצהו של כל עץ קבועה מראה. הטבע הסובב את היצירה משתקף במראה. הפסל הוגדר על ידי יוצרו כ"פסל אקולוגי", והוא מתאר בשמונה שלבים – שמונה פסלים – את תהליך ההכחדה של העץ ואת אטימות האדם. סיפור הפסל אנלוגי לסיפור האהבה העצוב ומערכת היחסים בין הילד לבין עץ. 

 

פעם אחת היה עץ

והוא אהב ילד קטן אחד.

וכל יום הילד היה בא

ואוסף את העלים של העץ.

 
של סילברסטיין (1930–1999), סופר, משורר, מלחין, מחזאי, מוזיקאי העיד על עצמו לימים כי "כשהייתי בן 14-12, כל מה שרציתי היה להיות שחקן בייסבול מצטיין וחביבן של הבנות. אבל הייתי שחקן גרוע, וגם לרקוד לא ידעתי. הבנות בכלל לא שמו עליי. זה היה עניין אבוד. אז התחלתי לכתוב ולצייר. (...) כשהבנות כבר רצו בי, הייתי כל כך שקוע בעבודתי, עד שהן נשארו תמיד במקום משני." העובדה שהיה שחקן גרוע וגם רקדן גרוע, גרמה לו להתחיל לצייר ולכתוב.

בכל התחומים שבהם עסק סילברסטיין הגיע להישגים מרשימים. של סילברסטיין חיבר ועיטר ספרי ילדים רבים. ספריו "העץ הנדיב", "החתיכה החסרה" ו"מי רוצה קרנף בזול?" זכו להצלחה בין־לאומית גדולה. הידוע בין ספריו "העץ הנדיב" (1964), היה לרב־מכר בין־לאומי, ונמכרו ממנו למעלה ממיליון עותקים רק בארצות הברית. כיום הוא חלק בלתי נפרד מהקלאסיקה של ספרות הילדים. 
של סילברסטיין היה יהודי ונולד בעיירה קטנה ליד שיקגו. במהלך שנות החמישים שירת כחייל בצבא האמריקאי בקוריאה וביפן ככתב וכמעט הומוריסטי של עיתון חיילים.
של נפטר מהתקף לב בשנת 1999. 

 

"העץ הנדיב" הוא ספרו השלישי של סילברסטיין.

עלילת "העץ הנדיב" מתארת את אהבתו הגדולה של עץ כלפי ילד

הגדל והופך ברבות השנים לאדם מבוגר. בילדותו נהג הילד לטפס

על העץ ולהתנדנד בין ענפיו. אולם כשגדל, הפסיק הילד לשחק עם

העץ, וכל שרצה ממנו היו פרותיו – תפוחים שיוכל למכור, ענפיו – לבנות בעזרתם את ביתו, גזעו – לצורך בניית סירה שעמה יפליג אל המרחקים. נדיבותו הבלתי נדלית של העץ ונכונותו להקריב את עצמו לטובת האדם הפכו סמל לאהבה ללא תנאי. יש קסם רב בנתינה הבלתי נדלית של העץ. גם כשנותר העץ כרות, לאחר שהילד לקח ממנו את כל שהיה לו, מציע העץ הזקן דבר נוסף משל עצמו – מקום ישיבה לילד שהפך לזקן. 
יש לציין, כי בגרסה המקורית של הספר באנגלית ההתייחסות לעץ היא בלשון נקבה, בעוד שבעברית הפנייה לעץ הנה בלשון זכר; עניין שעורר ביקורת לא מעטה בקרב חוגים פמיניסטיים בחו"ל, אשר ראו בעלילת הספר הנצחה של תרבות מאצ'ואיסטית, המבססת את המנטליות הגברית על לקיחה ואת המנטליות הנשית על נתינה. 

של סילברסטיין לא פירש מעולם למה התכוון בספרו: האם ליחסי אם ובנה או ליחסי גבר ואישה? הספר זכה לביקורתם של הורים ומחנכים, שחששו שהספר ישפיע לרעה על ילדים וילמד אותם להיות אנוכיים, רק לקחת ולא לתת. אך למרות הביקורת התקבל הספר בגלי אהבה אדירים בקרב ילדים והורים.